בבל, ממלכה — נקראה "ארץ כשדים" [ירמיהו 24:5; יחזקאל 12:13], הייתה מחוז נרחב במרכז אסיה לאורך עמק החידקל מהמפרץ הפרסי צפונה לכ-300 מיילים. היא הייתה מפורסמת בפוריותה ובעושרה. בירתה הייתה העיר בבל, מרכז מסחרי גדול [יחזקאל 17:4; ישעיהו 43:14]. בבל חולקה לשני מחוזות: אכד בצפון ושומר (כנראה שנער של התנ"ך) בדרום. בין עריה הראשיות ניתן למנות את אור (כיום מוגייר או מוגייר), על הגדה המערבית של הפרת; אורוכ, או ארך [בראשית 10:10] (כיום ורקה), בין אור לבבל; לרסה (כיום סנכרה), אלסר של [בראשית 14:1], מעט מזרחית לארך; ניפור (כיום ניפר), דרום-מזרחית לבבל; ספרוים [מלכים ב 17:24], "שתי הספרות" (כיום אבו-חבא), צפונית לבבל; וארידו, "העיר הטובה" (כיום אבו-שהרין), ששכנה במקור על חוף המפרץ הפרסי, אך כיום, בשל הצטברות החול, נמצאת כ-100 מיילים ממנו. עיר נוספת הייתה קולונו, או כלנה [בראשית 10:10].

ביצות המלח בפתחי הפרת והחידקל נקראו מררתו, "המרה" או "מלח", מרתים של [ירמיהו 50:21]. הן היו הבית המקורי של הכשדים.

המלכים המפורסמים ביותר של בבל הקדומה היו סרגון מאכד (3800 לפנה"ס) ובנו, נרם-סין, שכבשו חלק גדול ממערב אסיה, והקימו את שלטונם בארץ ישראל, ואפילו נשאו את נשקם לחצי האי סיני. ספריה בבלית גדולה נוסדה בתקופת שלטונו של סרגון. לאחר מכן בבל שוב נשברה ליותר ממדינה אחת, ובזמן מסוים נפלה תחת שלטון עילם. זה הסתיים על ידי חממורבי (אמרפל), שגירש את העילמים מהארץ, והכניע את אריוך, בנו של נסיך עילמי. מאז ואילך הייתה בבל ממלכה מאוחדת. בסביבות 1750 לפנה"ס נכבשה על ידי הקסים, או כוסאים, מהרי עילם, ושושלת קסית שלטה בה במשך 576 שנים ו-9 חודשים.

בתקופת חממורבי, סוריה וארץ ישראל היו כפופות לבבל ולשליטתה העילמית; ולאחר הפלת השלטון העילמי, המשיכו מלכי בבל להפעיל את השפעתם וכוחם במה שנקרא "ארץ האמורים". בתקופת השושלת הקסית, לעומת זאת, עברה כנען לידי מצרים.

בשנת 729 לפנה"ס נכבשה בבל על ידי המלך האשורי תגלת פלאסר השלישי; אך לאחר מותו של שלמנאסר הרביעי נתפסה על ידי הנסיך הכשדי מרודך-בלדן [מלכים ב 20:12–19], שהחזיק בה עד 709 לפנה"ס, כאשר גורש על ידי סרגון.

תחת סנחריב, בבל מרדה באשור מספר פעמים, בעזרת העילמים, ולאחר אחד מהמרידות הללו נהרסה בבל על ידי סנחריב, בשנת 689 לפנה"ס. היא נבנתה מחדש על ידי אסרחדון, שעשה אותה למקום מגוריו במהלך חלק מהשנה, ולבבל הובא מנשה כאסיר [דברי הימים ב 33:11]. לאחר מותו של אסרחדון, סול-סומ-יוקין, המשנה למלך בבל, מרד באחיו המלך האשורי, והמרד דוכא בקושי.

כאשר נינווה נהרסה, בשנת 606 לפנה"ס, נבופלאסר, המשנה למלך בבל, שנראה כי היה ממוצא כשדי, הכריז על עצמאותו. בנו נבוכדראצר (נבו-כודור-אוזור), לאחר שהביס את המצרים בכרכמיש, ירש אותו כמלך, בשנת 604 לפנה"ס, וייסד את האימפריה הבבלית. הוא חיזק את בבל בחוזקה, וקישט אותה בארמונות ובמבנים אחרים. בנו, אויל-מרודך, שירש אותו בשנת 561 לפנה"ס, נרצח לאחר שלטון של שנתיים. המלך האחרון של האימפריה הבבלית היה נבונאידוס (נבו-נהיד), 555-538 לפנה"ס, שבנו הבכור, בלשאצר (בילו-סר-אוזור), מוזכר בכמה כתובות. בבל נכבשה על ידי כורש, בשנת 538 לפנה"ס, ולמרות שמרדה יותר מפעם אחת בשנים מאוחרות יותר, היא מעולם לא הצליחה לשמור על עצמאותה.

EBD