מצבת מישע, הידועה גם כאבן מואב, היא מצבה המתוארכת לסביבות שנת 840 לפני הספירה, המכילה כתובת כנענית משמעותית בשם המלך מישע ממואב (ממלכה הנמצאת כיום בירדן). מישע מספר כיצד כמוש, אל מואב, כעס על עמו ואפשר להם להיות כפופים לממלכת ישראל, אך לבסוף כמוש חזר וסייע למישע להשתחרר מעול ישראל ולהשיב את אדמות מואב. מישע מתאר גם את פרויקטי הבנייה הרבים שלו. היא כתובה בגרסה של האלפבית הפיניקי, הקשורה קשר הדוק לכתב העברי העתיק.

האבן התגלתה בשלמותה על ידי פרדריק אוגוסטוס קליין, מיסיונר אנגליקני, באתר דיבון העתיקה (כיום דיבאן, ירדן), באוגוסט 1868. "סחיטה" (רושם מפפיר-מאשה) הושגה על ידי ערבי מקומי מטעם שארל סימון קלרמון-גנו, ארכיאולוג מהקונסוליה הצרפתית בירושלים. בשנה שלאחר מכן, המצבה נשברה למספר שברים על ידי שבט בני חמידה, שנראה כמעשה התנגדות נגד השלטונות העות'מאניים שלחצו על הבדואים למסור את המצבה כדי שתינתן לגרמניה. קלרמון-גנו הצליח מאוחר יותר לרכוש את השברים ולהרכיבם מחדש בזכות הרושם שנעשה לפני השמדת המצבה.

מצבת מישע, הכתובת הכנענית האפיגרפית הגדולה הראשונה שנמצאה באזור פלשתינה, הכתובת הארוכה ביותר מתקופת הברזל שנמצאה אי פעם באזור, מהווה את העדות המרכזית לשפה המואבית, והיא "אבן פינה של אפיגרפיה שמית" והיסטוריה. המצבה, שסיפורה מקביל, עם כמה הבדלים, לפרק בספרי מלכים בתנ"ך [מל"ב 3:4-28], מספקת מידע יקר ערך על השפה המואבית והקשר הפוליטי בין מואב לישראל ברגע אחד במאה ה-9 לפני הספירה. זו הכתובת המורחבת ביותר שהתגלתה אי פעם שמתייחסת לממלכת ישראל ("בית עמרי"); היא נושאת את ההתייחסות החוץ-מקראית המוקדמת ביותר לאל הישראלי יהוה. היא גם אחת מארבע כתובות עכשוויות ידועות המכילות את שם ישראל, האחרות הן מצבת מרנפתח, מצבת תל דן, ואחת מהמונוליתים של קורח. אותנטיותה נידונה במהלך השנים, וחלק מהמינימליסטים המקראיים מציעים שהטקסט לא היה היסטורי, אלא אלגוריה מקראית. המצבה עצמה נחשבת לאותנטית והיסטורית על ידי הרוב המכריע של הארכיאולוגים המקראיים כיום.

המצבה היא חלק מאוסף מוזיאון הלובר בפריז, צרפת, מאז 1873. ירדן דורשת את החזרתה למקום מוצאה מאז 2014.

ויקיפדיה